עמק הבכא והרי השומן

שלום-שלום אחים שלי! שימו לב שהכותרת היא בסימן יום הזיכרון / יום העצמאות / יום הכיפורים. זה לא סתם, יש סיבה לכל דבר. לפני שבוע היה יום העצמאות, והשנה יוצא שיום קודם זה יום הזיכרון. אז מה עשו אצלנו ביחידה? עשו מין טקס מאוחד כזה לכל הימים – בהתחלה התייחסו ליום הזיכרון, אחר כך חילקו תעודות הצטיינות לכבוד יום העצמאות, ואחר כך היו עוגות חנק, מיץ פטל וקפה שחור על השולחן, אולי כאנטיתזה ליום הכיפורים. אבל הסיפור האמיתי קרה בזמן חלוקת תעודות ההצטיינות

יש אצלנו איזה קצינה שקוראים לה דלית קהלני. יש לה מחלה קשה שקוראים לה סגמת. לא נעים. זו מין מחלה כזו, שנדבקים בה ברגע שגומרים קורס קצינים, עם תופעות בולטות מאוד – שחצנות, התנשאות, נבחנות, וכל משפט שיוצא מהפה חייב להכיל את הביטוי "אני לא חושבת שקצין בצה"ל". במקרה שלה גם יש אלמנט קל של עודף משקל כבד, אבל אני לא בטוח שזה קשור. אבל תאמינו לי, אין מה לדאוג לה, היא יודעת לפצות את עצמה – החיילות שלה עושות לה נעימים ביד, והיא משתדלת להיצמד (פיזית, פיזית) לקצינות אחרות

אז ככה, איך שנגמר החלק של יום הזיכרון, כבר התחלתי להרגיש רעב, והתחלתי להסתכל על העוגות, שהקרם שלהן כבר התחיל להזיע כמוני. קיוויתי שהחלק של החיילים המצטיינים יעבור כמה שיותר מהר, למה אני לא מצטיין, אז מה אכפת לי. התחילו להקריא את השמות, ואמרו גם את השם של דלית כהן, הפקידה של מפקד גדוד נהגי הפרדות. פתאום, אני רואה את דלית קהלני יוצאת מהשורה שלה, מתחילה ללכת לכיוון הבמה ואומרת "יו! לא סיפרו לי! החליטו להפתיע אותי!". באמצע הדרך תפס אותה מישהו בכח (היה צריך הרבה כח) והיא ראתה איך מישהי אחרת מקבלת את תעודת ההצטיינות "שלה". תוך שניה כולם נשכבו על הרצפה מצחוק, והיא התחילה לצעוק על מישהו שהיא לא חושבת שקצין בצה"ל וכו', אז צעקתי לה "מי ייתן לך מצטיינת, יא דבה". כל מי שהספיק להתאושש מהצחוק של קודם התחיל לצחוק שוב, והכלבה השמנה תפסה ביד את החיילות שלה וגררה אותן החוצה

זהו, אחרי שהן עפו אף אחד כבר לא עצר אותי ויכולתי להתנפל על העוגות (המלצה: לרסס דורדורנט על הקרם). ובמנוחה של הצהריים, עלה לי רעיון – מה יקרה אם נפגיש את הכלבה השמנה עם קובי החתול