תלו את הדי.ג׳יי

היי! שלום שלום! ואל תבואו לי בחלום! חה חה! מצחיק, נכון? כן כן, אני מרוצה מעצמי מאוד. אני מרוצה מהחיים בכלל. ולמה? כי אתמול לא עבדתי בכלל. אתם יכולים להגיד שזה תמיד נכון, אבל הפעם זה שונה - היה לנו יום כיף, ובאמת היה כיף. רוצים לשמוע מה היה? הנה, אני אספר

בהתחלה, עוד היה אפשר לחשוב שיש כאן איזה משהו רציני. למה? לפני שבועיים הפיצו דואר אלקטרוני בכל היחידה ואמרו שהולך להיות יום מיוחד בקיבוץ אגן-מיכאלה למטרת גיבוש חברתי של כלל היחידה. וואלה, אם הייתי קורא את זה הייתי נשפך מצחוק. מה זה החירטוטים הפסיכולוגיים האלה? אבל מה, לא ראיתי את זה. למה איך אני אקרא דואר אלקטרוני? זה במחשב! וממתי אני מבין במחשבים? יש לי כלל פשוט מאוד: אם זה עובד על חשמל - אני לא מבין בזה בכלל. אז לא קראתי ולא ידעתי מכלום. לא צריך. עד שבהפסקת קפה של שלשום, ישבתי עם ניסים. איך שהתחלתי לפרוס לו עוגת הבית בטעם שיש הוא אמר שהוא לא אוכל, למה הוא בדיאטה לקראת היום כיף. לא הבנתי כלום, אז הסתכלתי בו בעיני עגל. הבעיה היא שזה המבט הרגיל שלי, אז הוא לא קלט שיש כאן בעיה. אבל אחר כך, כשחיטטנו בדואר האלקטרוני של יותם הוא הראה לי את ההודעה הזאתי. מה אני יגיד, נבהלתי, למה ניסים עושה דיאטה ושוקל שלושים קילו פחות ממני. גם לא ידעתי מה יהיה שם, אז נבהלתי קצת והילד הפנימי שבי החל לבכות. תיכף ומיד הורדתי סטירה לילד והוא נרגע. אין מה לדאוג. ובאמת, למחרת ראיתי שאין מה לדאוג

איך שהגענו למקום, ראיתי שאני הולך לשלוט כאן בעניינים. היה דשא צהוב ויבש, היה מגרש כדורגל עם חול, היתה בריכה ענקית והכי חשוב - היה טונה אוכל. מה שאתם לא רוצים. סנוויצ'ים וקוראסונים ועוגיות ועוגת הבית. איך שהבנתי שהאוכל נותן פה את הטון, הורדתי חולצה ככה שכו-לם יראו את הכרס. ובאמת, כולם נבהלו ועשו צעד אחורה, עשו לי כבוד ופינו לי את הדרך לשולחן. אז דבר ראשון פתחתי את הבוקר בבופה מייד אין צהל, ורק אחרי שרוקנתי שלוש מגשים - נרגעתי. זהו, הייתי שבע, עכשיו הגיע תור הספורט. הורדתי את המכנסיים ונשארתי בספידו הצהובים שלי, והלכתי לבריכה. איך שנכנסתי למים ראיתי שכל הפקידות הפוסטמות שלנו נמצאות גם במים, וכולן בבגד ים. אם ככה, אז הן רק רוצות שאני יתחיל לטפל בהן. אמרתי להן משפטי מפתח כמו "הופה הופה" וגם ניסיתי לשחות אחריהן, אבל הן לא שיתפו פעולה וברחו מהר. כששחיתי ליד יותם המניאק, שאלתי אותו איך זה שאני לא מצליח לתפוס אותן. אז הוא נתן לי הסבר מערוץ דיסקברי - הבנות זה כמו דולפינים, ואני זה כמו מצוף, והמצוף בחיים לא יצליח להשיג את הדולפינים. התבאסתי קצת, אבל אז הוא ניסה לעבוד עלי - הוא אמר שבבריכה הזאת, מי שמשתין במים - אז המים מסביבו נצבעים באדום. צחקתי לו בפרצוף ואמרתי לו שאם הוא לא שם לב, אז בזמן שהוא קישקש על הדולפינים אני התרוקנתי לידו. הוא עשה כזה פרצוף של דג ואמר משהו על טיפול פסיכולוגי שהוא יצטרך לעבור, אבל הרגעתי אותו - הרי ביום כיף הזה יש דברים פסיכולוגיים! מה, הוא לא קרא את הדואר האלקטרוני? איזה לחוץ. יצאתי מהמים והלכתי לראות אם יש כבר ארוחת צהריים. לא היה אוכל, אבל מישהו הביא כזאת מצלמת וידאו עם מסך קטן. הוצאתי אותה מהיד שלו וצעקתי עליו "איך מקריבים פה? איך מקריבים?" והמסכן נבהל והראה לי. ישר כיוונתי את המצלמה על איזה קוזינה וצעקתי "להקריב!" והתפקעתי מצחוק. תוך שתי דקות כל האנשי קבע היו לידי, וכל פעם שכיוונתי את המצלמה על כוסית כולם צעקו ביחד "להקריב!" היה גדול. אבל השיא היה כשהתחילה המוסיקה. הביאו מערכת הגברה חוש-שילינג, עם רמקולים והכל. הייתי בטוח שהולכים להפציץ, אבל מישהו שם מוסיקה של גלגלצ. אמרתי ליותם שאני הולך להחליף את המוסיקה, כי זה הרגע שבו נולדים מנהיגים. הוא אמר שזו הפעם הראשונה שהוא רואה תינוק ששוקל מעל מאה קילו, ושאל אם אמא שלי לקחה תולומיד. אבל אני כבר לא שמעתי, כי הייתי עסוק בלהעיף את החייל מהעמדה של התקליטן. חיפשתי מהר בערימה של הדיסקים, ומצאתי אייל גולן. גדווול! שמתי את הדיסק, צעקתי לתוך המגש של הקומפקט "די.ג'יי שמעון!" כדי שכולם ישמעו, ושמתי את כל השירים ברצף. כל האנשי קבע התאספו ומחאו כפיים, וכל השאר התבאסו והלכו לשחק כדורגל

מה למדנו מכל ההרפתקאה הזו? שלא חייבים לבוא לבסיס בשביל להתבטל ולגרום נזק. אם אפשר לעשות את זה תוך כדי בזבוז כספי משלם המיסים - אז עדיף. אני כבר לא יכול לחכות לטיול השנתי