היכרות ואידאולוגיה

שלום לכם חברים שלי. נעים מאוד. קוראים אותי שמעון, ואני משרת בצבא קבע. הדרגה שלי זה רס"ב, שזה אומר רב סמל בכיר. אם אתם רוצים, אני יכול להזמין אתכם לקפה – יש לי כאן קפה שחור "הנשיא", וגם שרוול של כוסות חד-פעמיים שהרמתי לאפסנאי שלנו, מרזוק. אז ברוכים הבאים

בואו אני אספר לכם קצת על עצמי. אני יהיה בן 44 בפסח הקרוב. התגייסתי ב- 1975 וישר שלחו אותי לקורס אפסנאים. אחר כך המשכתי לקבע, וזהו, ככה המשכתי עד היום. אני נשוי לאשתי תקווה, ויש לנו חמישה ילדים. אנחנו גרים בשערי תקווה, בדירה שקנינו במבצע של "חבר" עוד באמצע שנות ה- 80. אני כמובן לא יכול להגיד לכם איפה אני משרת בדיוק, למה זה קצת סודי. אני רק יכול להגיד שזה ליד בית חולים "תל השומר", ובתפקיד שלי אני מנהל מחסן יחמ"ק. אני, כמו שאתם תכירו, יודע להסתדר טוב, ככה שאני בטח לא עובד קשה מדי, תסמכו עלי. אבל שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא בטלן כמו החיילים החדשים שמגיעים היום. בשלוש שנים האחרונות אני לומד לתואר באוניברסיטת "דרבי", ככה שיש עלי

איך זה, אתם חושבים, בן אדם כמוני שמקדיש את החיים שלו לצבא? אני חושב שזה מאוד מכובד. כשאתם הולכים לישון בלילה, אתם רגועים? כשאני הולך לישון כל לילה (וצהריים) אני מאוד רגוע. אם אתם חושבים שזה בגלל שאני סומך על צה"ל הגיבור, אתם צודקים חלקית. אני באמת סומך על צה"ל שלא יפטר אותי אף פעם. כאן יש לי שאלה בשבילכם, ותענו לי עליה בכנות - נניח אתם עובדים במקום שבחיים לא יפטרו אתכם ולא ישנו לכם את המשכורת הגבוהה, ולא משנה מה תעשו. איך הייתם עובדים? הייתם משקיעים את הנשמה, או שהייתם חותכים הביתה מוקדם? אם אמרתם שהייתם עובדים קשה בכל מקרה, אז אתם שקרנים. מה, לא הייתם מגיעים כל יום בתשע-וחצי-עשר? לא הייתם קוראים עיתון כל היום? לא הייתם נותנים איזה שנת-צהריים טובה פה ושם? אני מכיר הרבה אנשים שחשבו שהם עם מוסר עבודה וכאלה, ואיך שהם נכנסו לקבע, גם הם התחילו רק לשתות קפה שחור כל היום ולעשן סיגריות 'טיים' ו'רויאל'. אז תעשו טובה ואל תספרו לי סיפורים. רוב האנשים שאני מכיר כבר השלימו עם זה שאני (ועוד המון אנשים) לא עושים כלום. יש כאלה צבועים שזה עדיין מפריע להם, כמו יותם העתודאי למשל. כל פעם אני מתווכח איתו. הוא אומר לי שעבודה זה דבר שצריך להביא סיפוק בחיים וכסף זה לא הכל, ואני אומר לו שהוא אשכנזי מניאק וכסף זה כן הכל. כדי להוכיח, אני שולף ערימה של שטרות ומציע לו אותם בתנאי שהוא ילקק לי את הסוליה של הנעל הצבאית. מה אתם חושבים? מלקק, בטח מלקק. אם אני הייתי מהנדס ומשתכר שש מאות שקל לחודש, גם אני הייתי מלקק. אה, אבל שלא תחשבו שאני פראייר - אני לא נותן לו את החבילה. ככה זה כשיש כבוד, זה עובר במשפחה - לאבות אבותי בהרי האטלס היתה את המערה הכי גדולה, ולי בצבא יש העבודה הכי קלה. אבל אם אתם חושבים שאצלי הכל דבש בחיים, אז אתם ממש טועים. תמיד יש כל מיני אנשים שמנסים להפריע לי במנוחה שלי, ככה שהתכלית שלי בחיים זה לנסות לנצח אותם ולהתחמק מעבודה. הנה, תקראו את הפרקים הבאים ותבינו על מה אני מדבר